מוסד תכנון אינו רשאי לקבוע זהות המשתמש

הועדה המקומית לתכנון ולבניה עכו סירבה לתת לבעלת הקרקע היתר להקמת בית אבות סיעודי גריאטרי במרכז העיר, בשטח המיועד ל"מוסד ציבורי", בטענה כי התכנית כוללת דרישה שמבקש ההיתר לשימוש במבנה יהיה גוף הפועל שלא למטרת רווח (מלכ"ר).

בית המשפט דחה את פרשנותה של הועדה המקומית לתכנית בקבעו כי למוסד התכנון אין סמכות לבחון את זהותו של בעל הזכויות המבקש לאשר תכנית או לקבל היתר בניה, ולהגביל את השימוש במקרקעין על פי זהותו של בעל הזכויות בהם.

תכניות מתאר מגדירות את סוג השימוש במקרקעין ולא את המשתמש. תכניות מתאר אינן עוסקות בזהותם של מי שיעשו שימוש במקרקעין, כל עוד השימוש תואם את התכנית התקפה.

באותו מקום, "מוסד ציבורי" מוגדר בתכנית התקפה כ:"מבנה לשירות הצבור שלא לכוונת רווח (מלכ"ר) אשר שטח חלקות הקרקע שלו אינו נכלל במסגרת ההפרשות לצרכי ציבור במסגרת ההפקעות המותרות על פי חוק התכנון והבניה. ....". משכך, עמדת הועדה המקומית היתה כי מבקש ההיתר לשימוש במבנה יהיה גוף הפועל שלא למטרת רווח.

בית המשפט דן בשאלת משמעות התיבה "שלא לכוונת רווח" בהגדרת "מוסד ציבורי" בתכנית התקפה (עת"מ (חי') 30012-07-13 הועדה המקומית לתכנון ובניה עכו נ' ועדת הערר המחוזית מחוז צפון, כב' השופט רון סוקול, 3.6.14).

הוראות חוק התכנון והבניה אינן מקנות לוועדות התכנון סמכות להגביל את השימוש במקרקעין על פי זהותו של בעל הזכויות, ולמוסדות התכנון אין סמכות לבחן את זהותו של בעל הזכויות המבקש לאשר תכנית או מבקש לקבל היתר בניה על פי תכנית קיימת.
הוראות החוק לעניין מטרות תכנית המתאר המקומית והתכנית המפורטות (סעיפים 61 ו-69) עוסקות בהגדרת ייעודים ושימושים הנקבעים בתכנית. אין הן עוסקות, ואינן אמורות לעסוק, בזהות בעל הזכויות או מבקש ההיתר, בזהותם של מי שיעשו שימוש במקרקעין.

בית המשפט התבטא באופן חד בעניין : "לא יעלה על הדעת כי תכנית מתאר תקבע כי יינתן היתר בניה רק למי ששייך למגזר כזה או אחר או למגדר כלשהו. ... התכנית אינה יכולה לצמצם ולהגביל את רשימת מבקשי ההיתרים."

בית המשפט קבע כי עמדתה של הועדה המקומית עכו לפיה תכנית המתאר מצמצמת את רשימת בעלי הזכויות שיכולים לבקש היתר בנייה למוסד ציבורי רק לגופים הפועלים ללא מטרת רווח, מנוגדת לתכלית חוק התכנון והבניה, לסמכויות שניתנו למוסדות התכנון ולמטרות שאמורות לשמש בהכנת תכניות מתאר.
קבלת פרשנות הועדה המקומית מונעת למעשה מבעלי מקרקעין פרטיים, שייעודם למוסדות ציבור, כל שימוש במקרקעין, ולמעשה מונעת מאדם פרטי, שאינו פועל באמצעות תאגיד, כל אפשרות לעשיית שימוש במקרקעין, שכן אדם פרטי לעולם אינו יכול להיות מוגדר כמוסד ללא כוונת רווח.

אותם מקרקעין מצויים באזורים שאינם מיועדים להפקעה, דהיינו מיועדים לניצול על  ידי בעלי קרקעות פרטיים. לא ניתן לחייב בעלי מקרקעין פרטיים לנצלם שלא למטרות רווח. התניה שכזו משמעה איסור על ניצול המקרקעין ולמעשה יש בכך הפקעה בפועל של זכות הקניין. בית המשפט קורא לרשות המקומית, המעוניינת להפקיע את המקרקעין לשם ניצולם לשירות ציבורי שאינו נושא רווח, לפעול להפקעתם.

הפירוש הראוי להגדרת המוסד הציבורי הוא זה התואם את תכלית התכנית ותכלית החוק, שהיא לקבוע ייעודים ושימושים בקרקע.
בהתאם, קובע בית המשפט, כי התיבה שבמחלוקת- "שלא לכוונת רווח (מלכ"ר)", נועדה להגדיר את סוג השימוש ולא את המשתמש. 

נקבע כי הפירוש הנכון של ההגדרה הינו כי השימוש במקרקעין לשירות הציבורי, יהיה שימוש כזה שיכול להיכלל בפעילותם של מוסדות ללא כוונת רווח.

ההגבלה הינה על סוג השירות הציבורי, ללא קשר אם בפועל הגוף המבקש או המשתמש פועלים להשגת רווחים אם לאו.